גני יפן

כתב וצילם: אדריכל אריה קוץ, מוסמך המכון הטכנולוגי של טוקיו

מקור היסטורי מספר לנו כי מינמוטו נו-טורו, בן אצולה יפני במאה התשיעית, חזר ממסעו לחופי מצושימה .כה נפעם היה ממראות הנוף, שהחליט מיד להקים בחצרו, בעיר הבירה הייאן, גן עם אגם מים, סלעים וצמחיה, אשר הזכירו לו את הנופים המיוחדים שראה. הדחף הזה לשחזר את נופי יפן בגנים כדי לשוב ולחוות את יופיים מדי יום, מלווה את אדריכלות הנוף היפנית באלף השנים מאז מעשה זה.

מקור ההשראה המרכזי של תכנון הנוף היפני הוא הטבע של איי יפן, מתוך היחס המיוחד שהתרבות היפנית פיתחה לסביבתה הטבעית. יחס מיוחד זה הביא את תרבות יפן למקם את הטבע וגורמיו במרכז האמונה הדתית – השינטו. כל גורמי הטבע ביפן מכילים יסוד אלוהי – רוחות הקאמי. ככל שהתופעה הטבעית ייחודית וחזקה יותר, קשורה בה ישות אלוהית חשובה יותר.

העשייה המוקדמת ביותר שניתן לכנותה כ"אדריכלות נוף" קשורה בטקסי שינטו ביערות יפן. לצורך טקסים עונתיים שונים בהם ביקשו להיוועד עם רוחות האלים השוכנים בגורמי היער, פינו קרחת יער, סימנו אותה בחבלים של קש אורז וכיסו אותה בחצץ לבן כשטיח טקסי. לימים, במקומות בהם נערכו טקסים קבועים אלה הוקמו גם מבנים הידועים לנו כיום כמקדשי השינטו העתיקים. מקומות אלה, כמו מקדש השינטו המרכזי באיסה (Ise Jingū), משמרים עד היום את רחבות החצץ האלו.

השפעה סינית

מאות השנים של קשר עם התרבות הסינית הביאו ליפן שלל רעיונות הקשורים לתכנון הנוף ובראש בראשונה כנראה גם את התובנה של עיצוב נוף המשרת מטרות שונות, דתיות וחילוניות. בבודהיזם, שהגיע ליפן מסין, שימשו גני המקדשים, כמו פיסול וציור דתיים, להמחשה של מיתוסים ומיתולוגיות. גני מקדשים שימשו בעיקר להמחשתו של גן העדן הבודהיסטי. בשלב מאוחר יותר עלה הגן ברמת התחכום לייצוג מופשט יותר של רעיונות דתיים ופילוסופיים.

אנו יודעים שעקרונות עיצוב חצר ארמון הקיסר הסיני השפיעו על עיצוב ארמונות הקיסר של נארה והייאן (היא קיוטו), ערים שתוכננו על פי צ'אנגאן בירת סין והתפיסה הסינית. כמו כן רעיונות של עיצוב נוף חילוני הגיעו מחצרות האצולה הסינית לחוילות של האריסטוקרטיה היפנית בשיא ההשפעה של שושלת טאנג (מאות 7 עד 9 ) על יפן.

"עיוותים" נפלאים

הסיפור המרתק של התרבות היפנית, ובכלל זה אדריכלות הנוף, התרחש באותם רגעים שיפן התחילה ל"עוות" את המקור הסיני לטובת פרשנות עצמאית. ההזדמנות ההיסטורית החשובה לתהליך תרבותי מהותי זה בתולדות יפן מתחזק עם ניתוק היחסים בין יפן לסין, במאה התשיעית, בתקופת הייאן (794-1185Heian jidai, ).

הסיפור של מינמוטו נו-טורו (Minamoto no Tōru) המוזכר בראש המאמר, אופייני לתקופה זו של אנרגיה יצירתית יוצאת מן הכלל, הסוחפת את האריסטוקרטיה היפנית של עיר הבירה הצעירה בהייאן, אשר הביאה לבשלות תרבות יפנית ייחודית.

שינדן

מרחב היצירה של האריסטוקרטיה היפנית היה בוילות העירוניות שלהם בבירה הייאן. שם צמחו השירה, הספרות האמנות והגנים של תקופה מרתקת זו. גם גן הארמון התפחת לאורך שנים והגיע לבשלות בשיאה של תקופת הייאן.

שינדן (Shinden) הוא יצירה משולבת של אדריכלות ואדריכלות נוף בתרבות שקיבלה את שתי הדיסציפלינות האלה כאחת שלמה. השינדן היה ארמון עשוי עץ, פרוש על פני מרחב הגן של הבית העירוני, פתוח אליו, מגדיר אותו ומוגדר על ידו, מחבק אותו ומחובק על ידו, בהעשרה הדדית של אלמנטים בנויים ואלמנטים של נוף טבעי – מים סלעים וצמחיה.

את מוקד הגן היווה גוף מים גדול שניזון מתעלות המים של עיר הבירה במערכת של פלגים, מפלים וזרמים, שחרצו את החצר מפינה לפינה ויצרו תמונת נוף רחבה ומגוונת על פני כל החצר.

הדוגמא הסינית היתה בדרך כלל גיאומטרית יותר, יצרה אבסטרקציה של תופעות טבעיות והרבה פעמים נהנתה מהגזמה מודעת של תופעות אלו. בגן היפני של השינדן היה הטבע לא רק מקור השראה אלא מקור לימוד וחיקוי בקנה מידה של אחד לאחד, עד לרמה של פרטי הבניה, ללא הגזמה. גישה זו הביאה לשלילה מוחלטת של הסימטריה שהיתה בבסיסו של הארמון הסיני. אין בטבע סימטריה ולכן הוא נשלל גם בגן הארמון. יש לציין שלימים גם האדריכלות של הארמון היפני החלה לחרוג מחוקי הסימטריה.

האריסטוקרטיה חגגה את הטבע ואת הטבעי באמצעות עיצוב גני השינדן. במאה ה- 11 מנסח טאצ'יבנה נו-טושיצונה את הידע שנצבר בתחום עיצוב הגנים בספר שנקרא סאקוטי-קי. בספר זה מזכיר טאצ'יבנה דוגמות (dogma) סיניות, דואג להתייחס בקלות דעת לגביהם ואף בביטול לגבי חלקן, וממסד בכך את הגירושין של הגן היפני מהגן הסיני.

רוח עיצובית עצמאית זו אשר התחילה בארמונות האצולה, עברה באמצעותם גם לגנים הדתיים. אחראים לתחילתה של תופעה זו אותם אצילים אשר הקדישו את ארמונותיהם לבודהיזם בגיל הפרישה שלהם או לאחר מותם. זה המקרה של אחד גנים היותר מפורסמים ששרדו מתקופת הייאן – מקדש ביודואין באוג'י, יצירתו של פוג'יווארה נו יורימיצ'י.

גני זן

עם חידוש מערכת היחסים של יפן עם סין של שושלת סונג (סוף מאה 10 עד 13), חוזרת ליפן השפעה חשובה של התרבות הסינית. בגל השפעה זה מגיע בעוצמה אדירה הזן בודהיזם ויחד איתו ציור הדיו האופייני לתקופה.

החוויות המצוירות של נזירי הזן מתוך שעות של התבוננות שקטה ועמוקה בטבע, הביאו ליפן שני דברים בו זמנית: נופים ייחודיים ומסתוריים של סין, ואת היכולת להגיע להפשטה נפלאה של החוויות האלו באמצעות קו מברשת שחור, מותז במהירות וביד מיומנת על נייר לבן.

מנזרי זן הפכו ביפן לכעין אוניברסיטאות – מקום בו נערים ומבוגרים למדו את רזי התרבות – פילוסופיה, אומנות, אדריכלות ונוף. השהות במקדשים כללה התעסקות חסרת הבחנה במודע, בעיקר ובתפל בו זמנית. רחיצת רצפה היתה חשובה כמו בנית ועיצוב בניין. התעסקות בפילוסופית זן היתה חשובה כמו "שרבוט" ציורי דיו או עיצוב הבניין בו שהו. את תפקידה המסורתי של האצולה ביצירת תרבות תפסו עתה יותר ויותר נזירי זן.

מתוך התעסקות בציור דיו ובעקרונותיו נולד הרעיון של גן יבש. אם ניתן לתאר את נופי סין הייחודיים ביותר באמצעות כמה קווי דיו שחור על נייר, הרי שבודאי ניתן לתאר נופים אלה על ידי "פיסול" בסלעים וחצץ. כך הפכו הסלעים להרים ומצוקים והחצץ הלבן הפך למים, לנהרות ולמפלים ולעיתים למסך ערפל - ממש כמו תפקידו של הנייר הלבן ליד כתמי הדיו השחור (שאת תפקידו לקחו הסלעים). נזירי הזן עיצבו חצרות לפני סביב ובתוך הבניינים בהם שהו ולמדו ומתוך התעסקות זו תרמו לתרבות את אחד מסוגי הגנים היותר ייחודיים – הגן היבש.

הגן היבש הפך לאב טיפוס לכל אותם גנים שעוצבו בחללים מוגבלים בגודלם ובכל אותן גינות קטנות שנועדו להיות בעיקר הנוף של החדר ממנו הם נשקפו. מתוך מקדשי הזן חדר טיפוס זה לוילות העירונית ולבית הפרטיים.

דרך התה

במהלך המאה ה- 16 התפתחה תרבות דרך התה היפנית. זה אירוע חברתי-תרבותי בו מארח מזמין שניים - שלושה אורחים לשתות בצוותא ספל תה שהמארח מכין, באווירה תרבותית מיוחדת המוקדשת לאמנות, אסתטיקה וערכי תרבות. על מנת ליצור את הסביבה הפיסית התומכת, התפתחה אדריכלות מיוחדת – בית התה - ואיתה אדריכלות נוף ייחודית – גן התה. גן התה מתפקד כאזור חיץ בין הרעש החיצוני לשקט הפנימי, כתחום הנועד להכנה הנפשית-רוחנית של האורח לקראת חווית המפגש.

בתוך סביבה מוגבלת ביותר בגודלה – החצר של בית מגורים עירוני – צריך גן התה לטפח אשליה של זמן-חלל שתאריך ותעשיר את הדרך מהשער בגדר ועד לכניסה לבית התה. בניגוד לגן הזן הנתפס בדרך כלל כחוויה של צפייה מעמדת ישיבה סטטית במדיטציה, גן התה הוא חוויה בתנועה.

גן התה, שהתפתח במאה ה- 16, רתם את כל הידע המצטבר עד אז במסורת היפנית של יצירת דרך מעניינת ומזער אותו לסביבה מוגבלת ביותר בגודלה. גן התה הוא חוויה דינמית של תנועה בחלל וחוכמה של עיצוב סביבתי למען האדם העובר במרחב.

גן הטיול

במהלך המאות ה- 16 וה- 17 התפשטה הבשורה האסתטית של דרך התה אל ליבה של התרבות היפנית. בית התה הקטן בחצר האחורית של הארמון שינה בסופו של תהליך את פניו של הארמון והבית היפני כולו, וגן התה השפיע על הגן של הבית והארמון. במהלך תקופה זו ובמיוחד בתקופת היציבות הפוליטית של עידן אדו (Edo / Tokugawa bakufu), נבנו על ידי האצולה ארמונות רחבי ידיים בגנים גדולים במיוחד, שנודעו כ"גן הטיול". גן זה מחבר אלמנטים של גן השינדן מהקלאסיקה היפנית, עם חוכמת הטיול במרחב של גן התה. השילוב בין הרעיונות מתקופת הייאן והתחכום של תקופת מורומאצ'י ומומוימה, יצר במאה ה- 17 שורה של גנים נפלאים ביפן.

הדוגמה המפורסמת ביותר לבית וגן מתקופה זו היא הוילה בקצורה (Katsura Rikyū) - אב טיפוס לוילה היפנית של המאה ה- 17 בפרבר דרומי של הבירה (דאז) קיוטו. הוילה נבנתה כבית נופש למשפחת אצולה מעיר הבירה, בנוסף לארמון הפורמלי שהחזיקה המשפחה בקיוטו, וכאלטרנטיבה תרבותית. הוילה בקצורה היתה לארמון בקיוטו מה שבית התה הקטן היה לוילה שהוא ניבנה בחצרה – מקום מפלט רוחני אלטרנטיבי. בהתאם, עוצבו הוילה והגן שלה על פי העקרונות האסתטיים של דרך התה. הוילה בקצורה היתה סמן ראשון לדרך שבה ניתן לפרש את הרעיונות האסתטיים של דרך התה לקנה מידה מלא של וילה וגן רחב.

מהוילה בקצורה למודרניזם במאה העשרים

מתחילת המאה העשרים פקדו את הוילה בקצורה טובים וגדולים מראשוני התנועה המודרנית והביאו את הבשורה האסתטית שלה למעצבים המודרניים של המאה – אדריכלים ואדריכלי נוף.

הודות לזרים שהתלהבו מהגן היפני והבינו את חשיבותו לעיצוב המודרני, הבינו גם הטובים שבמעצבים היפנים כי יש בתרבותם יסודות אסתטיים מאד רלבנטיים לעולם המודרני. לאחר תקופה של חיפוש בנבכי התרבות המערבית, מגיעים הטובים שבמעצבים היפנים לאיזון הנכון והשילוב הנכון בין אוצרות התרבות האסתטית היפנית לבין העיצוב העכשווי.